אתחיל מזה
ושלא ישתמע לשתי פנים
אני לא מבינה בכדורגל ובטח שלא במונדיאל
אינני מתיימרת להבין בזה
ואני חיה בשלום עם חוסר הידיעה בתחום הכדורגל
מה שכן
איפה שאני לא מבינה
שמה אני מגלה עוד דברים חדשים
הגעתי לפאב לראות כדורגל
ומצאתי את עצמי מסתכלת על כל האינטראקציות שהיו שמה
בין המבוגרים למבוגרים ולילדים
בין הילדים לילדים
אפילו בין הכלבים לכלבים
וכשכדורגל כל כך משעמם אותי
ובכל זאת אני רוצה לראות את המונדיאל
אז אני מסתכלת
גם שמה
על מה שמעניין אותי באמת
התרבות, היחסים בין השחקנים בתוך ובין הקבוצות וכמובן המסרים הבלתי מילוליים
ממעט המשחקים שהצלחתי לצפות בהם, שמתי לב שבשלב הפנדלים
הכי פחות יריבים הם השוערים
חשבתי הרבה על זה שבעצם, בזמן המשחקים אין ביניהם פיזית את הכדור כמקום לתחרות, לפעמים בלי לראות ממטר
ברור שהם יריבים, ובכל זאת- היה משהו אחר במפגש הזה פתאום בסיום המשחק, בתנועות הגוף שלהם והבעות הפנים
למדתי משחקנית כדורגל מוכשרת. קפטנית של הנבחרת שלה, שזה נהוג כשנופלים או נופלות בזמן משחק- להעצים את המכה והנפילה גם אם זה לא היה כזה נורא- בשביל להגדיל את הסיכויים לשריקת עבירה, כרטיס צהוב או אפילו אדום. ואחרי שסיפרה לי על זה, ראיתי כמה קבוצות שזה חזר על עצמו בזמן המשחקים. במשחק של נבחרת יפן מול נבחרת קרואטיה- היתה התנהלות שונה. מנקודת המבט שלי, היפנים הובילו משחק ברמת מובחנות גבוהה, תוך אמון בשופט שיחליט גם בלי שינסו לעשות עליו מניפולציות ותוך כדי, למרות המתח הרב והתחרות, ראיתי אותם מושיטים יד ליריב שנפל, תומכים ולא מתלהמים- לא על השופט ולא על השחקנים אפילו פעם אחת. לעומתם, כשנבחרת קמרון שיחקה מול נבחרת ברזיל- המשחק כלל הרבה אלימות לתפיסתי (יש שיגידו שבשפת הכדורגל זה לא נחשב אלימות) ועצרו בידיהם וברגליהם בלי לבחול באמצעים את מי שניסה להעפיל במקומם לרבע הגמר. ראיתי את הקבוצה השניה מבינה את זה באיזשהו שלב ומתחילה להתנהג בדומה להם. העיקר לנצח. לא חשובה הדרך ולא משנה אם בדרך לא מכבדים את האחרים ואפילו פוגעים בהם לפעמים בכוונה.
אין לי מושג איך מאמני הקבוצה מתנהגים עם השחקנים מכיוון שהם עומדים בספסל וכמעט לא ראיתי אותם עם הקבוצה פרט לרגעי שריקת הסיום ולשלב הפנדלים. תהיתי האם יש להם חלק בהובלת רוח הקבוצה והדרך בה פעלה, עד כמה מושפעים מאחרים. והערכתי מאוד את מאמן נבחרת ספרד שלקראת הפנדלים במשחק מול נבחרת מרוקו- נשאר לשבת בספסל, בעוד שמי שהכינו את הקבוצה לקראת מה שהם קיוו שיהיה הנצחון, היו וותיקי הנבחרת. שוב, אני לא יודעת את המניעים. אני מנחשת אותם ומשערת. יכול להיות שזה היה כי הוא לא מבין בזה ויכול להיות, שיש בו משהו צנוע ונטול אגו שלקח צעד אחורה ונתן לשחקנים הוותיקים את הכבוד הראוי וגם את ההזדמנות למפגש הזה שבכל מקרה, למרות שהפסידו- היה רגע של ביחד ותקווה משותפת.
ובמשפחות כמו במשפחות, יש מי שאצלן העצמת הקושי- פיזי או נפשי באמצעות צעקות, השארות על הרצפה או דרמות כאלה ואחרות, באמת מפעיל את השופטים שבמקרה הזה הם ההורים. יכול להיות שזה עוזר להטות את החלטתם להוציא כרטיס צהוב או אדום לצד שפגע במי שנראה פגוע יותר, שנפל במערכה הזו. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, יש שייגררו להתנהגות מתלהמת שמתנהגת את הרגשות במקום לדבר אותם.
אז מה למדתי? למדתי שגם בכדורגל, כמו במשפחות
למרות שהמשחקים דומים והחוקים ידועים, כל קבוצה תשחק איך שתבחר. בהתאם לצרכים, הרצונות, צו מצפונה ואולי התרבות במקום ממנו הגיעה.
יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. והכי חשוב, בואו נזכור שהבחירה היא שלנו. כמו שהיפנים יכלו אחרת מהרבה קבוצות אחרות. גם אנחנו יכולים אחרת אם רק נבחר ונפעל בשביל זה. אפשר להוביל באופן מכבד, לעודד שיח, להקשיב, לדבר, לתת מקום גם לרגשות כמובן- אבל לא להיות מופעלים על ידם כך שיהיה אפשר לתמרן אותנו. כך שהרגשות יקבלו תפקיד של הגנה או התקפה, במקום להיות הקשר והמתווך. ואם כבר קשר, אז גם מודריץ' מנבחרת קרואטיה הוא השראה לדרך לראות את כולם, להתחשב, לשחק באופן מכבד ולנצח בגדול.
