רגע מיום
וקטע ממפגש
מתוך טיפול זוגי
עם שניים אוהבים
שהגיעו קצת לבד וקצת ביחד
שאלתי את יוחאי* מה הכי קשה לך בתקופת האירוסים?
הוא חושב רגע ועונה: שכל הזמן צריך לרצות את כולם. נניח, עם המשפחה שלי זה יותר קל. אין להם הרבה דרישות. אבל עם המשפחה של דניאל – וואו, כמה בקשות, כמה דברים צריכים להיות בדרך שלהם. ואם לא – יעלבו, יכעסו, יגיעו עם כל המטענים שלהם עלינו לחתונה.
אני מקשיבה לו, רואה את העצב בעיניו ומסתכלת על דניאל.
כשיוחאי מדבר על הקשיים המרכזיים שעולים מול המשפחה שלה, היא מקשיבה ואני מזהה שמשהו בהבעת הפנים ותנועות הגוף שלה משתנה – ומפנה אליה שאלה.
הרגשת אחרת ממה שיוחאי תיאר בנוגע לצורך לרצות בעיקר את המשפחה שלך?
ברור! עם המשפחה שלו לא פחות קשה, להיפך!
אולי לא דיברו וביקשו ישירות כמו המשפחה שלי, אבל הבהירו לי טוב מאוד שיש דברים שהיו רוצים שיהיו אחרת.
איך הם מבהירים לך את זה? אני שואלת
למשל, רצינו חתונה אזרחית וזה לא מצא חן בעיניהם. יגיע הרגע שבו אני אשמע את ההורים שלו מעירים לי הערה צינית בנוגע לזה.
ואיך זה מרגיש?
זה מכווץ לי את הלב. זה מעליב אותי נורא, ויש רגעים שזה אפילו מוריד לי את החשק להתחתן.
אני מקשיבה לדניאל מדברת בכנות ופותחת את הדלת לכאב שלה. אני איתה בזה ונותנת לו מקום לבוא ולהיות.
ידעת מזה? שאלתי את יוחאי
לא, ממש לא. זו פעם ראשונה שאני שומע את זה.
דניאל ממשיכה- נורא נורא קשה לי לקראת החתונה. זה כאילו כיף, וגם יש רגעים נחמדים. כמו טעימות האוכל ולחשוב על העיצוב. אבל הרגעים האלה מול ההורים שלו, אני יכולה אחרי זה להיות גמורה יום שלם.
כמה חשוב שדניאל נותנת מקום לעצמה בנוכחות יוחאי ומדברת החוצה את מה שהיא מרגישה. כחלק מהמסע שלהם לחופה, לבית החדש שלהם שהוא הזוגיות אחרי החתונה. הבית שלהם שהוא הם, ביחד ולחוד.
ואז אני פונה ליוחאי- איך אתה מרגיש בימים האלה?
האמת, זה מורכב ומתיש לתאם הכל ולוודא שלא שכחנו כלום, לקוות שבאמת הכל יעבוד ויש הרגשה שאין זמן לשום דבר אחר חוץ מהתכנונים
יוחאי מדבר, ואני מרגישה שיש עוד רובד שאפשר להגיע אליו
איך אתה עובר את התקופה הזו, כשדניאל יכולה למשל להיות מצוברחת פתאום יום שלם?
אה, זה החלק הכי נורא האמת. אנחנו רבים מלא על החתונה, לפעמים על שטויות – אני כל כך אוהב אותה. לראות אותה ככה, זה כל כך מעציב.
דניאל קופצת- באמת?? בכלל לא ידעתי שגם לך זה קשה עד כדי כך. לא ידעתי כמה אתה רואה אותי וכמה עצוב לך כשעצוב לי. כנראה שאני כל כך עסוקה בחתונה ובחלום שיש לי מאז שאני ילדה, שפספסתי אותך ולא ראיתי אותך.
הם מסתכלים זו לזה בעיניים, ומרגיש לי, שעכשיו הם יראו יותר ויותר בבהירות. גם את עצמם וגם את אהוב/ת ליבם.
מהדלת הם יוצאים קצת אחרת
להמשך התקופה הזו
שהם
בחרו
להפוך
להזדמנות
*השמות בדויים*
