מה שלומך עכשיו?
מה שלום הגוף שלך?
האם יש כאב? במידה וכן, איפה הוא נמצא?
האם יש שקט בגוף? איפה בגוף את מרגישה אותו?
רגע לפני שנתחיל, בואי לתשומת לב
אלייך
כשעבדתי באגף לשירותים חברתיים, ליוויתי אישה חזקה ואמיצה שעשתה שינוי בחייה ועברה דירה. התהליך איתה כלל סיוע חומרי ונפשי כאחד, כך שיכולנו להפגש לתהליך קצר מועד, פרטני ורגשי במרחב הטיפולי. באחת הפעמים שהגיעה, ראיתי אותה שמה את היד על המצח ושאלתי מה קרה. היא אמרה- כואב לי הראש כבר מהבוקר. זה בלתי נסבל. הצעתי לה- בואי נקשיב לו, נשמע מה יש לו להגיד. היא עצרה את הנסיון והרצון לסלק את הכאב כמו גם את הייאוש והתסכול שחברו לכאב הראש- ועברה להקשבה, לתשומת לב. דיברה את שהיה על ליבה, בגופה, בראש ובראשונה וברגע הזה. ככל שדיברנו יותר, ונתנו מקום ותשומת לב לכאב, כך הוא הלך והתפוגג, עד שנעלם לחלוטין.
כבר 8 שנים שאני מתרגלת מיינדפולנס. לומדת כל פעם עוד דרך, עוד היבט- בשבילי. ככל שעובר הזמן, כך אני אוהבת יותר את דרך הלב ותשומת הלב. אני מתחברת למקום שבמקום להדוף קושי או כאב, אפשר להסתכל להם בעיניים- להקשיב, לראות, להרגיש, להתבונן, לחוש ולגלות דברים חדשים. ההקשבה שלי היא הקשבה שמלאה בסקרנות. כשאני מקשיבה, אני לא יודעת מה הגוף יספר לי הפעם.
במפגשים עם מטופליי, לעיתים אני מרגישה שנכון להזמין אותם להפגש עם הגוף, עם עצמם. לעצור את השיח החיצוני ולהתחבר לעצמם ולגופם. לתת מקום למה שעולה ברגע הזה, כשהם עכשיו נפגשים. לדבר החוצה ולשחרר, במקום להחזיק בגוף.
עוד רגע שזכור לי במיוחד, היה עם זוג שנפגשתי איתם במסגרת עבודתי ברווחה. מהדוחות שקיבלתי, עלה שהזוגיות שלהם מיטיבה, ושהקושי היה בעיקר בפן הכלכלי. אבל אז, הגעתי לביקור בית. ראיתי את מערכת היחסים שפגשתי בדוחות ועל פניו היה נדמה שאמשיך את עבודתן של העו"סיות שליוו אותם לפניי. אלא שכאשר יצאתי מהפגישה איתם, זיהיתי בגוף שלי שמשהו לא כשורה. בשיחה עם הגוף שלי, הבנתי שהוא מסמן לי שיש במערכת היחסים שלהם יותר ממה שרואים כלפי חוץ. הקשבתי למה שהגוף שלי רצה להגיד לי וסיפרתי על זה לראשת הצוות שלי. היא הציעה לשמור על מערכת יחסים איתם וכך, כמעט מידי שבוע התקשרתי לגבר ו/או לאישה. אחרי חצי שנה של ביקורי בית ושיחות טלפון שבהם הגבר סיפר לי לשלומו והציג לי את מה שפגשתי בביקור הבית הראשון – והאישה הרבה פעמים ניתקה. יום אחד היא התקשרה וביקשה ממני שאלווה אותה למקלט לנשים מוכות. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול ואני בחיים לא אשכח את אומץ ליבה.
איך את מרגישה עכשיו, כשאת קוראת את הפוסט? איפה זה נמצא בגוף?
מה את מגלה ממש עכשיו ממנו?
האם יצא לך לנסות- במקום לכעוס על בעיית עור שפתאום הופיעה/ כאבים ביד/ כאב גרון או אפילו כאב ראש – להגיד לה שלום, ולשאול: מה את רוצה לספר לי?
